החלטה בתיק ב"ש 1514/06

1.       ערר על החלטת בית משפט השלום קריות ( כב' השופטת א' קנטור) מתאריך 16.2.06 בתיק ב"ש 340/06.

2.       בהחלטתו הנזכרת הורה בית המשפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו בתיק פ' (קריות) 258/06, ולטענת העורר, לא היה מקום להורות על מעצרו באשר בידי המשיבה לא מצויות ראיות היכולות להוכיח את כתב האישום שהוגש נגדו.

3.       בכתב האישום שהוגש לבית המשפט קמא מואשם העורר ביחד עם אדם אחר בשם שריף חמוד (ולהלן - " חמוד") בהחזקת סם מסוכן במשקל של כ- 26 ק"ג (ברוטו) שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א) ו-(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג - 1973. חמוד  לבדו הואשם בשתי עבירות נוספות והן נהיגה פוחזת של כלי רכב והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו.

          בכתב האישום נטען, כי בתאריך 29.1.06, בסביבות השעה 20:00, בעת שחמוד נהג במכונית מסוג סוזוקי בצומת יגור נתפסו במכונית 250 אריזות בד שהכילו בסך הכל כ- 26 ק"ג חשיש. לצורך הדיון בבקשה שלפני אין מחלוקת בין הצדדים, כי מכונית הסוזוקי הייתה בבעלותו של העורר (אם כי היא רשומה על שם אחיו של העורר).

4.       אין חולקים שבעת שהשוטרים עצרו את מכונית הסוזוקי, העורר לא היה במקום. לגרסת העורר, חמוד ביקש לרכוש את המכונית, ועל כן העורר מסר לו אותה על מנת שיבצע בה נסיעת מבחן. ב"כ העורר מוסיף וטוען, כי מכיוון שחמוד ביקש לבדוק את מנוע המכונית, הוסכם בין הצדדים, כי חמוד יחזיר את המכונית לעורר בבוקר היום שלמחרת, ולטענת העורר, כלל לא ידע שחמוד ישתמש במכונית להעביר בה סמים, ואפשר כי בכלל ניצל את תמימותו של העורר ואת האמון שנתן בו, על מנת לעשות שימוש חד פעמי להעברת הסמים מבלי ידיעתו של העורר.

          כעולה מהחלטת בית המשפט קמא, חמוד הכחיש כי ידע שבתא המטען של המכונית מצויים סמים, וכאשר קיבל את המכונית לצורך ביצוע נסיעת המבחן, העורר לא פתח לו את תא המטען ולא הראה לו את תכולתו, ועל כן כלל לא ידע שיש סמים בתא המטען של המכונית.

5.       מגרסתו של חמוד עולה כביכול, שרק לאחר Aהשוטרים עצרו את חמוד ופתחו את תא המטען, התברר לחמוד שבתא המטען של המכונית יש סמים מסוכנים. ואולם, על פני הדברים גרסה זו אינה יכולה לעמוד, ונראה כי בשקר מוחלט יסודה.

          הטעם למסקנתי זו הוא, שחמוד נעצר רק לאחר מרדף שקיימו השוטרים אחריו, מרדף שהחל בצומת יגור. בעת הניסיון לעצור את חמוד בצומת יגור, פרשו השוטרים מחסום דוקרנים מתחת לגלגלי המכונית, אך חמוד בחר לעלות על המחסום ולפתוח במנוסה, ורק לאחר כברת דרך בה השוטרים ניהלו אחריו מרדף הואיל לעצור את המכונית, וגם אז סרב לפתוח את דלתותיה. רק לאחר שהשוטר יורם דנינו שבר את החלון הימני הקדמי של המכונית, נאות חמוד לפתוח את דלתות המכונית.

          התנהגותו זו של חמוד מלמדת, כי ידע גם ידע שבמכונית מצויים סמים מסוכנים. גם אם אניח שבעת שחמוד קיבל את ההחזקה במכונית, העורר לא הראה לו את תכולת תא המטען, הרי נראה לכאורה, שחמוד ידע על כך שבתא המטען מצויים סמים.

6.       ואולם, הערר שפני אינו עררו של חמוד אלא עררו של העורר, ועל כן יש לבחון, האם בחומר הראיות מצויות ראיות לכאורה המלמדות על כך שהעורר היה מעורב בעניין. במילים אחרות, יש לבחון האם חמוד ידע על הסעת הסמים במכונית שמסר לידיו של חמוד לצורך נסיעת מבחן, או שמא חמוד נטל את המכונית ועשה בה שימוש להובלת הסמים שנתפסו בה, ללא ידיעתו של העורר.

7.       בית המשפט בהחלטתו קבע, כי קיימות ראיות לכאורה, ואלה הן:

(א)     תפיסת הסם במכונית, שהייתה בשליטתו של חמוד, מלמדת לכאורה על כך שחמוד החזיק בסמים שנמצאו בה.

(ב)      הקלטות סמויות שביצעה המשטרה, מצביעות על כך שהעורר וחמוד ניסו לתאם גרסאות ביניהם ולשבש את חקירת המשטרה.

(ג)      סתירות שנמצאו בגרסת העורר ביחס לשטיפת המכונית במכון שטיפה, לרבות הכחשה של עובד מכון השטיפה שמסר כי תא המטען לא נפתח ולא נוקה.

(ד)      סתירות בגרסאותיהם של העורר וחמוד ביחס לפרטי עסקת מכר המכונית שנרקמה ביניהם.

          לדעת ב"כ העורר, אין בפרטים אלה משום ראיות לכאורה נגד העורר, ועל כן לא היה מקום להורות על מעצרו עד לתום ההליכים.

8.       הוכחת ידיעתו של אדם על מצב עובדתי מסוים אינה מן הדברים הקלים, וברוב המקרים נלמדת הידיעה מנסיבות שונות, ובכלל זה התנהגותו של האדם, ומהגיונם של הדברים. כאשר מתבקש מעצרו של אדם עד לתום ההליכים, וכל שנבדק הן הראיות הלכאוריות המצויות בידי התביעה, מבלי שבית המשפט יכול היה להתרשם מחקירתו של הנאשם לפניו, ההחלטה האם ידע על מצב דברים, קשה שבעתיים.

          במקרה שלפני, ולאור הנסיבות שאפרט להלן, הגעתי למסקנה כי לכאורה העורר ידע בעת מסירת המכונית לחמוד, כי במכונית מצוי הסם שלאחר מכן נתפס על ידי השוטרים, ובצדק ייחס בית המשפט קמא משקל לסתירות שנמצאו בהודעות שמסר ובהתנהגותו בעת החקירה, כפי שאפרט להלן.

9.       הראיה העיקרית נגד העורר: